הנחיתה בשדה התעופה בבאלי היתה הכי קלה שיש. ביקורת דרכונים עברה די חלק, כישראלית תמיד יש את החשש כשאתה מגיע למדינה שאין הסכמים דיפלומטיים ועם הדרכון הישראלי לא ניתן להיכנס. אך החשש הזה נעלם כשקיבל אותי נציג ביקורת הדרכונים בחיוך ובנועם, שאל אותי מספר קטן של שאלות לגיטימיות ואיחל לי טיול מהנה.
ביציאה מהמכס המרתי כסף, ובדוכן ליד עשיתי כרטיס סים מקומי של אינטרנט בלבד בסך 20 יורו ל 25 ג'יגה עם זמן בלתי מוגבל.
מדנספר ישירות לאובוד – אובר וגראב לא חוקיים בבאלי, וצריך לצאת משדה התעופה בשביל לעלות עליהם.
מחירי המוניות משדה התעופה לאובוד היו 400 אלף רופי שזה 24 יורו. ביציאה מהטרמינל עומדים אלפי נהגי מוניות שמחפשים עבודה ומחכים שעות על גבי שעות ללקוחות. אחרי שהראתי לנהג המונית שעם גראב אני יכולה לקחת מונית ב 175אלף רופי, סגרנו על 200 אלף שזה 12 יורו ויצאנו לדרך. נסיעה של שעה וחצי בפקקים, תשלום החניה על חשבון נהג המונית…ואני בלב שלי אומרת.. ברצינות ??!! אני מתמקחת איתו על 12 יורו נוספים.??!! כשהגענו לאובוד, שילמתי לו את המחיר ההתחלתי שהוא ביקש ממני והוא היה פשוט מאושר.לפעמים המוח הישראלי משתלט מעט, מודה.
Ubud- כולם מתעוררים בשש בבוקר ליוגה, אוכלים בריא וחיים בשלווה
עיירה במדיטציה תמידית. כשניכנסתי אליה הרגשתי שאני ניכנסת למעיין אווירת רוגע, שלווה.
לקחתי חדר במלון הוסטל במרכז העיר – Puri garden hotel and hostel
24 יורו לשתי לילות כולל ארוחת בוקר, כן מחירים שבמערב ואפילו בתאילנד לא מכירים.
ההוסטל – מלון קסום, בריכה מרכזית, חדרים נקיים, שירות אדיב וארוחת בוקר מושחתת.
את הערב הראשון שלי העברתי במסעדה שנקראת locavore – מדורגת בתחרות הידועה של סאן פלגרינו במקום ה 21 בדרוג המסעדות הכי טובות באסיה.הקונספט הוא מהחווה לצלחת. גם כלי ההגשה עשויים תוצרת מקומית ממפעל קטן לא רחוק מאובוד.
הזמנתי מקום כמה חודשים מראש לתפריט הטעימות.איזו התחלה מעוררת חושים לערב הראשון בבאלי.
בחרתי בתפריט הטעימות הכולל 7 מנות עיקריות שכל אחת מלווה בקוקטייל שהותאם במיוחד למנה. ובנוסף הוגשו עוד 5 מנות ושני קינוחים. כל זה במחיר של 100 יורו.- הקולגות שלי בעולם האוכל ירימו גבה ויגידו זה הכל.. כן!! זה הכל, וקיבלתי מעל ומעבר.
המקום מעוצב בסטייל, הכלים ייחודיים, והאוכל.. וואוו האוכל, כל ביס מעיר לתחייה את בלוטות הטעם כל פעם מחדש. שילוב של חומרי גלם מקומיים , טריים ואפילו כאלה שלא עלה בדעתי אי פעם לטעום.
במילה אחת, חוויה!. המקום מציע גם בר מגניב של קוקטיילים ואוכל יותר פשוט לא רחוק מהמסעדה עצמה.
מאושרת, מבושמת ועם קיבה מלאה, התגלגלתי לשנת יישרים.
את היום הראשון ביליתי בחוויה קוליארית בתוך חווה מקומית.
התחלנו בביקור בשוק מקומי מחוץ לעיר בין טראסות האורז, שוק שבו עדיין שוקלים פירות וירקות על מאזניים, ואת התרנגולים מוכרים לפי משקל, חיים לשחיתה ביתית. משם המשכנו למעמקי הג'ונגלים ששם התקיימה סדנאת הבישול, יצאנו לחווה ללקט עלים, צמחי תבלין, שורשים והתחלנו בהכנות.למדתי את רזי המטבח האינדונזי והבאלינזי בפרט. ( על סדנאת האוכל אכתוב פוסט בנפרד שיכלול בתוכו מתכונים)
אינדוזניה מחולקת לאיים, האי באלי ברובו הינדים והמטבח מושפע רבות מהמטבח ההודי המתובל.
יום למחרת לקחתי סיור דרך המלון שעובר במקדש המיים, במפלים, בטראסות האורז, בחוות גידול הלואק – החייה היחידה בעולם שהצואה שלה שווה המון כסף.
במטעי גידול קקאו וקפה
שלושה ימים באובוד טסו להם במהירות הבזק וכבר צריכים להמשיך הלאה. הזמן קצר ומלאכת האכילה מרובה.
350 אלף רופי ונהג מונית שלקח אותי לעיירה Kuta.
הגעתי לבאלי עם חששות, מטיילת לבד במדינה שברובה מוסלמים, ואני פשוט מאוהבת.
תושבי האי הם אנשי עבודה, אנשי כפיים, עובדי אדמה. אנשים שלמרות הקושי, מחייכים, אדיבים ומסבירי פנים לתייר. חלקם מעולם לא יצאו את האי באלי עצמו לאיים מסביב שלא נדבר מחוץ לאינדונזיה עצמה.
בפוסט הבא KUTA עיר ללא הפסקה וחופים קסומים
#אינדונזיה #טיולבאינדונזיה #Indonesia #סיוריםקולינריים